"1948 - לזכור ולשכוח" יותר ענייני משהיו רוצים שתחשבו

"1948 - לזכור ולשכוח", סרטה התיעודי של נטע שושני שהגיע כעת בפעם הראשונה לטלוויזיה, זכה בפרס התחקיר הטוב ביותר של פסטיבל דוקאביב. הקאץ': זה היה בפסטיבל דוקאביב של לפני שנתיים. הרבה סיבות עיכבו את שידורו של הסרט על מלחמת העצמאות, שהוזמן על ידי תאגיד השידור הישראלי ליום העצמאות ה-75 (ישראל בת 77 וחצי), ורק אחת מהן היא המלחמה הנוכחית. וכשסוף סוף צופים בו, לא מאמינים שבמשך שנתיים רבו כאן על הסרט הזה. "מקדם נרטיב כוזב ואנטישמי", הגדיר אותו השבוע שר התקשורת שטרם צפה בו, בלי להבין שכל מה שהסרט עושה זה להימנע מנרטיבים. במקומם הוא מתעדף יסודיות, ענייניות, איזון בריא והגיוני. כאלה שנשענים לא על אתוסים אלא על עדויות ונתונים גולמיים.

מיותר לפרט את מרכיבי "לזכור ולשכוח", גם בגלל 147 הדקות הארוכות והמגוונות שמרכיבות אותו - וגם בגלל הוויכוח הציבורי שהתפתח סביבו, וגדול יותר מהסרט עצמו. רק השבוע, עם הידיעה על שיבוצו של "לזכור ולשכוח" בלוח השידורים, קמה מחדש הסערה שנדמה הייתה שחלפה. חוליית ההשתקה שמכונה "ארגון הימין 'בצלמו'", לצד שר התקשורת ומחזיק המפתחות קרעי, התרעמו ואיימו שוב על התאגיד שמא ישדר עדויות על פשעי מלחמה שביצעו חיילים ישראלים עם קום המדינה. ביזה, אונס טבח בחפים מפשע. מי שהיה שומע על הסרט של שושני רק מהסיקור התקשורתי שלו, היה מתרשם שאין שני צדדים למטבע.

בפועל, עוד לפני הוויכוח אם יש סיבה למנוע את שידורו של סרט המציג טענות למעשים כאלה - ישנה העובדה ששושני לא מתעלמת מאף חטא-לכאורה. לא של אלה, ולא של אלה. למען האמת, במציאות הרבה פחות אוטומטית ודורסנית, עוד אפשר היה לטעון כלפיו את ההפך: כדי לבאר ככל האפשר לצופים את הזמנים והתפניות בסיפור ההיסטורי, שושני עושה שימוש לא מבוטל בעזרים ויזואליים. הצד הישראלי של מלחמת העצמאות מיוצג על ידי צבע כחול, בעוד שהערבי מוצג על ידי צבע אדום. על פניו מדובר בקטנוניות סתמית, אבל לא. שושני הייתה יכולה לבחור בצהוב, ירוק או כתום, אך לבסוף התבייתה על צבע שכמעט תמיד מתלוות אליו קונוטציות שליליות. הבחירה הקטנה הזאת, שייתכן שאפילו נעשתה בחוסר מודעות, רק מעידה עד כמה העליהום כלפיה מיותר בדיוק כשם שהוא עצוב.

במסגרת אותו עליהום, כש"לזכור ולשכוח" עוד הסתפק בהקרנות פסטיבלים וסינמטקים, קמה מתרדמתה המועצה לביקורת סרטים ואסרה על הצגתו של הסרט - עד שחזרה בה לאחר שבועות ספורים. בינתיים בתאגיד, שם תמכו בו עוד מראשית הדרך והיו אמורים להעניק לו את בכורתו הטלוויזיונית, ספק-התמהמהו וספק-התקרנפו. לכן שידור "לזכור ולשכוח" באיחור כה גדול הוא לא סיבה לשמחה כלשהי, בעיקר כי אין יותר מדי ממה לשמוח כשצופים בו. אבל רצה הגורל, ודווקא שנתיים אחר כך מתווספות ליצירה של שושני עוד ועוד קומות: "הנוער הולך כזבובים", כתבה בזמנו חובשת הפלמ"ח הדסה אביגדורי, "נחמתנו היא שהמצב אצל הערבים יותר קשה". נראה שעד היום יש מספיק אנשים שזוכרים, בלי לשכוח, סנטימנט דומה.

ולמרות כל הפסטיבל התקשורתי, בסופו של יום "לזכור ולשכוח" הוא סרט - ומגיע לשושני לקבל עליו חוות דעת הוגנת. במישור הקולנועי חשוב לציין לטובה את היכולת שלה לקחת יומנים שנכתבו בזמן אמת (עם רשימה אקלקטית של קריינים שכוללת בין היתר את עזרא דגן, קובי פרג', מכרם ח'ורי, אביגיל קובארי, אלכס אנסקי, ירמי שיק בלום ואת בן זוגה גידי וייץ), ולהצליח להעסיק את העיניים עם חומרי ארכיון מושכים מספיק בשעה שהאוזניים מאזינות להם. הסרט גם מיטיב להעביר את הלך הרוח של הצעירים הללו, רבים-רבים מתוכם לא מואשמים כאן בכלום, אנשים שאיבדו חברים במלחמה על מדינה שעוד לא הוקמה ועדיין נפגשו לרקוד מדי ערב שבת. בהיבט העיתונאי, החומרים שמביאה שושני אינם מחדשים או תקדימיים אלא רק מוצגים באופן נהיר ומסודר.

"לזכור ולשכוח" אף מקדיש זמן ניכר לארכיונים ומסמכים שנותרים חסויים עד היום, בהם דו"ח חקירה שהזמינה ממשלת ישראל עצמה במטרה לבדוק אם בוצעו מעשי טבח בזמן המלחמה. ההסתרה הזו לא תורמת לחשדנות שיוצאים איתה מהסרט, בטח אחרי ששומעים על הסיפורים הבודדים שכן מותר לספר: למשל הסיפור על שמואל להיס, שהורשע על חלקו בטבח שבו נרצחו עשרות פלסטינים, קיבל חנינה ולימים מונה למנכ"ל הסוכנות היהודית. זו עדות שחור על גבי לבן למפעל ההכחשה הישראלי, זה שבחר לסתום אוזניים אז וכעת מעדיף לסתום פיות. בכל זאת, "אין ארץ אחרת" - סרט ישראלי שזכה באוסקר - לא הוקרן בשום מסגרת ישראלית רשמית עד היום. אבל אולי בתור התחלה אפשר שגם סתם ידווחו במהדורות החדשות מה קורה לא רחוק מכאן, בשמנו, בלי שזה ייחשב לביטול של זוועות אחרות שקרו לנו פה.