"עדיף שנישאר ביחד" שווה שלוש שנים של סבל

אפשר לדבר עד העונה הבאה של "דה וויס" על מה שקורה ברשת 13 מאז כניסתו של הרוכש המיועד אסף רפפורט, על הפער בין ההשקעות על הנייר לאכזבות בפועל, על העובדה שההפקות האחרונות שהוכרזו בערוץ מתבססות כולן על נוסטלגיה לפרק זמן די תמוה בעשור הקודם - או על כמה "עדיף שנישאר ביחד", ספיישל הקאמבק של אילן פלד ויעל פוליאקוב לרגל השנה החדשה, לא חולק טיפת DNA אחת עם שאר התוכניות בלוח השידורים. אבל האמת הפשוטה היא שפלד פוליאקוב מעולם לא נטמעו כמו שצריך. הם תמיד היו נטע זר, בין שזו "אחד העם 1" שזוהתה רק בדיעבד, "הנוכלות" שלא הכתה גלים, או הסיבובים המפוספסים ב"ארץ נהדרת" ו"מה נסגר". לכן כל ספיישל של השניים בהכרח ישמש אנטיתזה להווה הטלוויזיוני, לא משנה היכן הוא משודר.

הפעם, בזכות מערכת יחסים מקצועית-מסחרית שהולכת אחורה עד למסיבות של רפפורט ב-Wiz, רשת 13 נבחרה לאכסניה של הצמד הכי מופרע על המסך הישראלי. הספיישל הקומי והמוזיקלי הוא סיפורם של הזמרת שושה, הזמרת רוזי, המפלצות הפרוותיות שמתלוות אליהן לכל הופעה, תפקיד האורח של הבן של פוליאקוב ותפקיד אורח אחר של ראש העירייה רון חולדאי. תל אביב היא חלק בלתי נפרד מ"עדיף שנישאר ביחד", גם פיזית וגם רוחנית, כמעט כמו דמות בפני עצמה. אבל אין באמת דמויות במשדר הקצרצר הזה: מלבד ההישענות על המנגנון המוכר והמוצלח של תרגום שירים לעברית, הספיישל של פלד ופוליאקוב לא הפגין קוהרנטיות, ולא אמור היה.

כמו בכל מפגש בין השותפים המקצועיים שלפעמים מתרחקים ולפעמים מתקרבים, "עדיף שנישאר ביחד" מדגים כאוס שהכל מכוון בו. ההפקה לא זולה, עם סטים ותלבושות מופרעים שנוצרו רק בשביל גאג של חצי דקה; והכתיבה של פלד מתפזרת כהרגלה לכל עבר, בעודו נותן לפוליאקוב לחבוש כל פאת אימים שחנתה אצלו במחסן. אם צריך למקם את הספיישל איפשהו על גבי קורפוס היצירה המשותף של השניים, התשובה נמצאת בין המערכון לפסטיבל הזמר ללהקת "ארבע" מ"ארץ נהדרת" - שזו, כידוע, הפסגה. מחרוזת מחזות זמר, מחרוזת חג מולד, ועוד נאמברים מוזיקליים שמה שמקשר ביניהם בקושי נחשב עלילה.

"עדיף שנישאר ביחד" הוא גם המפגש הראשון בין פלד לפוליאקוב מאז 7 באוקטובר. אי אפשר לומר שהמלחמה וישראל החדשה הוסיפו ליצירה של השניים איזושהי התפכחות או חתירה למיינסטרים - אבל הן נוכחות שם, לעתים בעקיפין (תוכנית הילדים על הצום בכיפור) ולעתים במישרין (נאמבר הסיום קורא לאחדות, לכאורה). וכשצופים בספיישל הזה, קשה שלא לחשוב על אמריקה: שם משדרי בידור שכאלה הם מוצר תרבותי מתבקש בתקופת החגים, ופה מעולם לא צמחו מסורות דומות לאורך השנים. רק שידורים חוזרים של "הלהקה" ביום העצמאות וכמה שירי ילדים. ל"עדיף שנישאר ביחד" כמובן אין שום סיכוי להתברג בקאנון המקומי, כי הוא מיועד למשהו כמו עשרה אנשים. ואוהו, איך שעשרת האנשים האלה יצאו ממנו מרוצים. הם לא יצטרכו לחכות לעוד חג בשביל לצפות בו שוב, ומבחינתם זה בדיוק ההומור שהיה שווה לסבול עבורו את שלוש השנים האחרונות. רובם, מיותר לציין, גרים בסביבת תל אביב ואולי אף מכירים את בעלי רשת 13 באופן אישי.